מהארכיון: מה ניתן ללמוד ממודל העימות של קרויף על הנזק של עוד בחירות

כדי שמודל הקונפליקט יצליח למשך זמן בלי שהשחקנים יהרגו זה את זה, צריך לעמוד בכמה תנאים — והחשוב שבהם הוא שהשחקנים, כל השחקנים, ירצו בו

כשסר בובי רובסון, המאמן האנגלי האגדי, הגיע לאמן בפ.ס.וו איינדהובן ההולנדית ב־1990, הוא נדהם מתרבות הדיון בחדר ההלבשה. "מקצוען אנגלי מקבל את החלטת המאמן ועושה את המוטל עליו", הסביר. "בהולנד, אחרי כל משחק מגיע אליי שחקן שישב על הספסל. כל אחד מתווכח".

יוהן קרויף בברצלונה (cc)

ויכוח הוא חלק מתרבות הכדורגל ההולנדית לפחות מאז כיהן רינוס מיכלס, אבי הטוטאל פוטבול ההולנדי, כמאמן אייאקס ונבחרת הולנד. מיכלס האמין ב"עקרון הקונפליקט", שלפיו שחקנים נדרשים להיות ביקורתיים זה כלפי זה וכלפי המאמן: "לפעמים השתמשתי בעימות כדי לייצר מתח שישפר את הרוח הקבוצתית", הודה אחרי פרישתו. הגישה הזו שעודדה ויכוחים, דיונים, ביקורות ותיקונים, עמדה בבסיס ההצלחה של הכדורגל ההולנדי בשנות השבעים והפכה את הולנד לאימפריית כדורגל גלובלית, ואת סגנון המשחק של נבחרתה לתבנית הכדורגל המודרני.

יוהן קרויף, שחקן המפתח בנבחרת של מיכלס, היה הראשון שייצא את מודל הקונפליקט ההולנדי לכדורגל העולמי. כמאמן ברצלונה (1988–1996) הוא מתח ביקורת תמידית על הכוכב הדני מיכאל לאודרופ, וטען שאין לו כישורי מנהיגות ושאינו מתאמץ לשפר את עצמו. לאודרופ הצטיין תחת קרויף בשנותיו הראשונות בקאמפ נואו, אך בסופו של דבר עזב לריאל מדריד. המודל עבד טוב יותר עם חריסטו סטויצ'קוב, חלוץ בולגרי שחצן ואגרסיבי שהתווכח כדרך חיים ועקץ בתכיפות את קרויף ואת חברו העצלן להתקפה, רומריו הברזילאי. "קרויף היה קורא לי 'אסון' מול כולם, ובסוף האימון היינו הולכים לאכול יחד", סיפר סטויצ'קוב.

למרות ההצלחות של קרויף כמאמן ברצלונה בתחילת דרכו (ארבע אליפויות רצופות, אליפות אירופה ראשונה לבארסה וגביע המחזיקות), ואף על פי שלקבוצה היו כישרונות רבים, מודל הקונפליקט קרס לבסוף. ב־1994/95 ריאל מדריד בהנהגת לאודרופ מחצה את בארסה 5:0, ומילאן של פאביו קאפלו השפילה אותה עם 4:0 בגמר ליגת האלופות. הקריסה הזו בלטה במיוחד לאור העובדה שבהתקפה של בארסה שיחקו שניים מהשחקנים הטובים בעולם אז (רונלדו וסטויצ'קוב) — אבל הם בקושי דיברו זה עם זה. קרויף האמין בכוכבים שמתחברים ביניהם באמצעות ויכוח מתמיד; זה עבד עד שלכוכבים נמאס להתווכח.

כמה שנים אחרי שקרויף עזב, הגיע לברצלונה לואי ואן חאל, מאמן נבחרת הולנד ואייאקס לשעבר, שהציג גרסה מרוככת של עקרון הקונפליקט: "יש לי פילוסופיה, אבל אשנה אותה אם תשמיע טיעונים משכנעים". העניין הוא שואן חאל השחצן והעקשן לא האמין שמישהו ישכנע אותו: הוא עבד טוב עם כישרונות צעירים וקשובים (בין היתר טיפח שחקני נוער כמו צ'אבי, פויול ואינייסטה), אבל כשאלו גדלו ופיתחו אגו הוא התקשה להתמודד איתם. רשימת הכוכבים שלא סובלים אותו ארוכה כמעט כמו רשימת הכוכבים שטיפח. "אחרי תקופה מסוימת, השחקנים רוצים להרוג אותו", סיפר פראן סוריאנו, בכיר לשעבר בברצלונה וכיום מנכ"ל מנצ'סטר סיטי.

המסקנה היא שכדי שמודל הקונפליקט יצליח למשך זמן בלי שהשחקנים יהרגו זה את זה, צריך לעמוד בכמה תנאים — והחשוב שבהם הוא שהשחקנים, כל השחקנים, ירצו בו. זה נכון בכדורגל וגם במקומות עבודה. ב־2012 השיקה גוגל את "פרויקט אריסטוטל", יוזמה שהעסיקה עשרות פסיכולוגים, עובדי רווחה, מהנדסים וסטטיסטיקאים בניסיון לברר מה הופך צוותים ליעילים. החוקרים בחנו שאלות כמו אם ביישנים עובדים טוב יותר יחד, אם אנשים עובדים טוב יותר עם עובדים שהם אוכלים איתם ארוחת צהריים, אם אנשים עם אותם תחביבים יעילים פחות מכאלו בלי משהו משותף ביניהם, וכן הלאה. מה שהם גילו זה שאין "תבנית" אחת ברורה: היו צוותים יעילים שהורכבו מחברים טובים, והיו צוותים יעילים עם אנשים שלא היה ביניהם שום דבר משותף. היו צוותים יעילים שנמנעו מוויכוחים, וצוותים יעילים שעודדו ויכוחים ואף צעקות. היו צוותים טובים עם "מבוגר אחראי" דומיננטי אחד, והיו צוותים יעילים עם חבורת אמנים חסרי אחריות. מסקנת המחקר היתה שמה שמפריד בין צוותים יעילים לאלו שאינם יעילים הוא לא הנורמות הספציפיות בצוות, אלא המוכנות של כל חברי הצוות לאמץ נורמות אחידות ולפעול לפיהן. בשביל יעילות קבוצתית צריך לא רק הסכמה לגבי מה עושים, אלא בעיקר לגבי איך עושים.

וזה בדיוק מה שחסר לישראל, שדוהרת כעת לבחירות שלישיות. הבחירות האלה מיותרות לא רק בגלל האי־יציבות שהן מעוררות, התוצאה הצפויה או ההוצאה העצומה — אלא משום שהן לא יפתרו את הבעיה האמיתית: חוסר הסכמה על כללי המשחק. ממשלת אחדות אולי תספק מדיניות מוסכמת, אבל בישראל קיימת מחלוקת יסודית יותר על הנורמות, על עצם המודל שהמדינה רוצה להתנהל לפיו — למשל, על היקף וגבולות כוחם של הרוב והריבון. ובלי ההסכמה הזו, הקבוצה לא תנצח.