כבר ב-2019 מחקר ארוך טווח של אוניברסיטת גלזגו גילה שכדורגלנים מקצוענים מצויים בסיכון גדול פי חמישה לחלות באלצהיימר, פי ארבעה ללקות בניוון מוטורי, ופי שניים לפתח פרקינסון, לעומת שאר האוכלוסייה. אם זה לא מספיק, החוקרים הסקוטים מצאו CTE בכ־75% מהמוחות של כדורגלני עבר — אותה תסמונת שהתגלתה ב־99% ממוחות שחקני הפוטבול שנבדקו, ושאחראית לנזקים החמורים שהם סובלים מהם, ושהתפרסמו בשנים האחרונות.

מחקר אחר שערכו באוניברסיטת גלזגו, חקר 11,984 תיקים רפואיים של כדורגלנים לשעבר בסקוטלנד והשווה אותם לתיקים רפואיים של 35,952 אנשים מהאוכלוסייה הכללית באותם גילאים, וגילה שהתנהגויות שעשויות להגביר את הסיכון לאלצהיימר (השמנת יתר, סוכרת, התמכרויות) הן לא הסיבה לשכיחות של אלצהיימר בקרב כדורגלנים.

ד"ר אריאל רבל, מנכ"ל המחקר הרפואי בקדימהסטם, ממליץ להתייחס למהלומות בראש ברצינות תהומית. המחקרים מלמדים שהכדורגלנים וספורטאים אחרים בסיכון גדול יותר לחלות במחלות מוח - כולל ALS. הגיע הזמן שיקחו את זה ברצינות גם בכדורגל הישראלי

אף שהפגיעות הרבות בפוטבול הוכחו כמזיקות למוח, תומכי הגמוניה גברית נוטים לצדד בהשתתפות ילדים במשחק. הם מתעלמים מנזקיו וטוענים שפוטבול "בונה אישיות". במחקרים אחרים, אנשים עם מאפיינים דומים תמכו בדונלד טראמפ

אין שום סיבה לאמן ילדים לנגוח. בטח כשהסיכוי שהם יצטרכו לעשות את זה למחייתם, על מגרש הכדורגל, הוא פחות מ־3%, גם אם הם כבר במחלקת נוער של קבוצה מקצוענית. למה? כי הנגיחה היום יכולה להיות הסיבה שבשלה הילד הנוגח ינשור בהמשך מהלימודים או מהעבודה, בגלל פגיעה מוחית שהוא אפילו לא מודע לה

איך בדיוק כדורגל מסייע להילחם בתסמינים של אלצהיימר? לפי מחקר מ־2014 שנעשה על ידי עמותת "בריאות והזדקנות" הספרדית (Fundació Salut i Envelliment), זיכרונות כדורגל מסייעים לגרות את הזיכרון, לשנות את תשומת הלב של החולים ולעורר רגשות חיוביים אצלם. גם באוניברסיטת מערב סקוטלנד (UWS) עשו מחקרים דומים והגיעו למסקנה דומה - זיכרונות כדורגל מסייעים לחולי אלצהיימר.