"אז, מאיזה גיל האירופאים תופסים מאיתנו פער?" שאל אותי אבא של ילד בקבוצת כדורגל של ילדים בני 10. "זה בגלל שהם הופכים ל'חיות?' ואנחנו נשארים גמדים". לא. זה לא בגלל שהם חיות. זה בגלל שמלמדים אותם איך לשחק כדורגל ולא איך לנצח

אם אנחנו מאמינים ב"תיאוריית ה-O" - שלפיה גוף חזק רק כמו החולייה החלשה ביותר שלו - אז כש-40% משחקני השדה שלך הם השחקנים היחידים במגרש שלא עומדים בקצב של המשחק, רוב הסיכויים הם שתפסיד (במיוחד כש-100% מהם בקישור ובהגנה). אין מה לעשות. זה אנליטי. זו המתמטיקה. אלו המספרים. מספרים שיש להתאחדות לכדורגל.

מאות אנליסטים ואנשי מקצוע הגיעו לכנס אתמול (רביעי) כדי להקשיב להרצאות, לראות דיונים בפאנלים ולעשות נטוורקינג מסביב התשוקה המשותפת לכולם - כדורגל בכלל, וניתוח משחקי כדורגל בפרט. השיח המתפתח לא היה רק על כמה ספרינטים שחקן ישראלי עושה ביחס לעמיתו האירופאי, אלא בעיקר איך מעריכים את הספרינט (או כל נתון אחר) ואת התרומה של הספרינט (וכל נתון אחר) בקונטקסט של הכדורגל הישראלי בפרט והכדורגל בכלל.

הכרזה שתקפה את אוהדי סט. פאולי על שהביעו תמיכה בעזה לא הפגינה רק חוסר טעם, אלא גם הציגה בורות מוחלטת לגבי תרבות האוהדים בגרמניה

שון וייסמן לא חתם בדיסלדורף בגלל אנטישמיות? לא, הוא לא ישחק בדיסלדורף בגלל שקריאות לרצח עם אינן לגיטימיות במדינות מתוקנות. והגיע הזמן שאנחנו, הישראלים, נבין שהטבח ב-7 באוקטובר לא נותן לנו את ההצדקה המוסרית "למחוק" 2 מיליון תושבים או אפילו להתבטא בעד רצח עם.

כמובן שזו לא בעיה רק בכדורגל הישראלי. תרבות הנסיכים הישראלים היא פגע רע. הרי כולם מכירים את הילד הזה – ה"נסיך" מגיל 0 שלא יכול לעשות טעות בחייו כי הוא מושלם עיניים של אמא. ואם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה וואי וואי וואי, הנסיך הופך לאיכס – אבל לא בעיני האמא כמובן.

ויש גם שקופית על המשמעות של "פחות מדי" "ביחד ננצח". כלומר, אם שחקן "מכונס בתוך עצמו, לא מפתח קשרים בינאישיים עם אחרים, לא נעים, מתקשה במתן ויצירת אמון, מקיים תקשורת פוגענית עם חברי הקבוצה - שיפוטי, מאשים, נוטה לזלזל, ציני, נותן תחושה של התנשאות, מדבר 'מאחורי הגב' - הוא לא מותאם ל-DNA שרוצים בנבחרות ישראל - ויודעים בדיוק על מה לעבוד איתו.

עד לא מזמן האסכולה שהובילה את הכדורגל הישראלי היתה "השפיץ של הנעל". מאמני נבחרות דיברו על כך שכל הנתונים והדאטה מהמשחק הם דברים לא נחוצים ל"כדורגלן הישראלי", בטלוויזיה דיברו על "חזיות" של שחקנים כ"צ'יפים שמיפים" ומאמנים שנתפסו כאנשים רציניים דיברו על GPS כאילו זה אויב של הכדורגל. הזלזול בדאטה, בניתוח מתקדם, באנליסטים היה טבוע עמוק בתוך הכדורגל הישראלי.

ניתוח דאטה פורץ דרך. תקשורת קבוצתית וצוותית. ניהול עומסים מדוקדק. הכנה מנטלית מותאמת שחקן. ופיתוח מודל כדורגל ישראלי ייחודי. צלילה לתוך המנגנון המשומן של מכבי חיפה חושפת איך רשמו הירוקים הישג אדיר וראשון מסוגו: גם לעמוד בכבוד בעומס האדיר של ליגת האלופות - וגם לזכות במקביל באליפות

מאז תעשיית הכדורגל כולה - שהלחם והחמאה שלה הם הליגות המקומיות - מבוססת על משחקים בימי שבתון (שבת או ראשון). זה נכון באנגליה, זה נכון באיטליה, זה נכון בארגנטינה וזה נכון בישראל.

סוגיית התפקיד והמוטיבציה למלא אותו מעסיקה כל מקום עבודה. השאלה הטבעית במקרה זה היא למה אנשים מסוימים מתקשים לגייס את המוטיבציה למלא מטלות מסוימות, בעוד אנשים אחרים מגייסים אותה ללא קושי ניכר

הנקודה היא שקשה, עד בלתי אפשרי, לנבא הצלחה של שחקנים בנבחרת מוצלחת בגיל הצעיר. ההצלחה האינדיבידואלית של השחקנים בנבחרת הנוער המוצלחת ביותר של ישראל תלויה עכשיו במעטפת שהמועדונים שלהם יספקו להם; היא תלויה בשחרור שלהם למקומות טובים יותר עבור הקריירה שלהם; היא תלויה בדקות המשחק שלהם (לפי גוף המחקר CIES השחקנים כיום בחמש הליגות הבכירות באירופה שיחקו בממוצע ב-93.9 משחקים בליגות המקומיות מאז תחילת הקריירה המקצועית שלהם ועד לסמסטר לאחר יום הולדתם ה-23); היא תלויה בכמה הם יהיו מוכני

אנחנו לא סובלים קלישאות. שונאים אותן. מתעבים ממש. עד כמה מתעבים? מחקר שערכו חוקרים מניו קולג' שבלונדון סקר 2,000 אנשי ונשות כוח אדם שמגייסים אנשים למקומות עבודה. התברר שבממוצע הם מעיינים במסמך קורות חיים פחות מ־60 שניות, ולרוב פוסלים אותו בגלל מילה או ביטוי אחד. יותר מ־60% זורקים את קורות החיים לפח כשהם מזהים שם קלישאה. החוקרים אפילו חשפו את הקלישאות הכי מרגיזות. המעצבנת מכולן, מתברר, היא "יודע לעבוד קשה". רוצו למחוק אותה.

"פישרים קטנים הם בעיה של הכדורגל. יש ילדים טובים, זה ברור, אבל יש בני 18־19 שלא עשו שום דבר ומדברים אליך - אתה שחקן בוגרים 5־6־10 שנים - כאילו הם כוכבים. כמה פוזה. כמה חוצפה שלילית. הם מדברים אל שחקנים בוגרים בצורה מזלזלת, בקטע של ‘אתה לא תלמד אותי’. אחרי כמה שנים אתה מבין שאלו בדיוק הטיפוסים שלא מצליחים בכדורגל. דווקא אלו שמגיעים מבוישים ועוזרים לסדר אחרי אימון, הם אלו שעובדים הכי קשה ומצליחים. ויש החוצפנים החיוביים ־ ערן זהבי היה כזה ־ שאתה רואה שהתשוקה שלהם למשחק אדירה והר

פרגוסון תמיד התעקש להחתים שחקנים עם אישיות חזקה. הוא החתים שחקנים - גם לקבוצות הנערים והנוער - רק אחרי שישב ודיבר איתם. הוא חיפש נחישות, מוסר עבודה ואומץ. הוא דרש שהשחקנים יסדרו דברים ביניהם - "יוציאו הכל החוצה" בחדר ההלבשה. הוא התעקש על הדברים הללו. מתוך הסגלים שלו צמחו מנהיגים שהיו שומרים על התרבות ועל ערכי המועדון.

הבעיה המרכזית של הספורט בישראלי היא מחסור שעות אימון בשורשי הספורט. את הבעיה הזו מחריפה שרת הספורט עם תקנה חדשה שמכריחה איגודים לשמור שבת

"לדעת להתמודד עם הצלחה זה חשוב כמו לדעת להתמודד עם כישלון. ההצלחה שלי היתה גדולה מאוד בהרבה מובנים. כתבות, כסף, מעריצים, שחקן השנה - וזה לא קל יותר מאשר להתמודד עם כישלון. צריך לדעת להישאר בפוקוס. על המסילות. אבל גדלתי בבית עם החופש לטעות ולא לעשות עניין מדברים קטנים. זה שמר אותי בפוקוס. לא נתתי לדברים להרים אותי יותר מדי או להפיל אותי מדי".

ממשיכים למועדונים. לישראל יש 272 מועדוני כדורגל (הממוצע האירופי של מדינות בסדר גודל שלנו הוא 2,300). יש לה 950 קבוצות כדורגל רשומות (הממוצע האירופי הוא 8,528) ויש לה 7,555 כדורגלנים רשומים (כאשר הממוצע האירופי הוא 99,759). כ־20,560 ילדים מתחת לגיל 18 משחקים את המשחק בישראל - נמוך בהרבה מהממוצע האירופי, 95,944. אבל ממוצעים יכולים לרמות.

"בכל פעם שיש קצת הצלחה רוצים עוד. אם לקחנו הרגע אליפות, אז עכשיו רוצים להגיע לליגת האלופות. ככה זה. אבל צריך להיות ריאליסטיים. תקציב ישראלי גדול הוא עדיין תקציב קטן באירופה. זה חיסרון גדול. חיסרון גדול נוסף הוא שאנחנו תלויים בהגרלות, וזה לא קל. אבל אם אני צריך לבחור בין לזכות באליפות או להעפיל לליגת האלופות - המטרה היא תמיד לזכות באליפות. רק אם נזכה בליגה בכל שנה נקבל צ'אנס להתחרות על מקום בליגת האלופות בכל שנה. לא נשתגע, לא נשקיע המון כסף על רכישת שחקנים כדי להעפיל לליגת האל

להגיע למדינה מוסלמית עם משפטים כגון "מול קהל מוסלמי עוין, אתה רוצה עוד יותר להראות ולהילחם למען הדגל הישראלי".