הבעיה בניתוחי גב היא שהם יכולים לחסל לחלוטין קריירות של ספורטאים. אולי המפורסם מכולם שהגב שלו "הלך" הוא טייגר וודס, שראה את המסלול המקצועי שלו מרוסק כמעט לגמרי בשל פציעות מהסוג הזה. וודס, מגדולי הגולפאים בהיסטוריה, נזקק למספר ניתוחים בין השנים 2014 ל-2017. בשלב מסוים המצב נהיה כה גרוע, שהוא התקשה אפילו להרים את התיק שלו, שלא לדבר על לחבוט.

הדבר מגובה בלא מעט מחקרים. על פי מחקר מעקב מקיף שנפרש על פני 21 עונות ופורסם ב-British Journal of Sports Medicine (על ידי אקסטרנד ושות'), אשר ניתח נתונים של 3,909 שחקני עלית עד לעונת 2021/22, העלייה מתפלגת לצמיחה שנתית ופרופורציונלית ספציפית:

המשמעות של עומס המשחקים היא ששחקנים "יכנסו בקיר" או "יפלו מהצוק" בגיל מוקדם יותר מאשר קודמיהם. מה זאת אומרת? זוכרים את אלכסיס סאנצ'ס? בעשור הקודם הוא שיחק כמה עונות רצופות ברמה הכי גבוהה בעולם. הוא שיחק בכל טורניר קיץ עם הנבחרת שלו צ'ילה והסגנון הפיזי שלו הוביל את ארסנל לצמרת וגם לתארים. אבל אם מ-2014 עד 2018 היה בין השחקנים הכי טובים בעולם, ב-2018 השחקן הזה פשוט נעלם.

כשחובבי הכדורגל מדברים בנימה מתנצלת על כך ש"זה דווקא טורניר נחמד", הם רק מעידים על חוסר החשיבות של גביע העולם למועדונים, אבל מי שצריכה לבקש סליחה היא פיפ"א, שמסכנת ביודעים לא רק את הקריירה, אלא גם את החיים של השחקנים

כמובן שזה תלוי גם באיך מאמן משתמש בסגל שלו וכמה מועדון משקיע בעצמו בבריאות השחקנים, אבל בסופו של דבר אנשים מגיעים למשחקי כדורגל כדי לראות את הכדורגלנים הכי טובים שיש לקבוצה שלהם להציע. ואם, בגלל פציעה או בגלל רוטציה, השחקנים הכי טובים לא יופיעו בשיעור ניכר של המשחקים, הכדורגל עצמו יפגע. ושוב, אין פתרון מדעי, רפואי, מקצועי, לכך שיש הרבה יותר מדי משחקים.

לא רק עסקני הספורט אובססיביים לכמות העבודה או "תפוקה", על חשבון איכות הביצוע: חוטאים בכך גם "אנשי כדורגל" אמיתיים — מנהלים ספורטיביים, מאמנים ואנשי תקשורת. כך, למשל, כשקבוצה קטנה מנצחת קבוצה גדולה, אחד הנתונים המוזכרים ביותר הוא הקילומטראז' שרצו השחקנים.

האי־שוויון שפירק את שלישיית הכוכבים של ברוקלין שוחק כעת גם את השלישייה של הלייקרס, שם ראסל ווסטברוק מקבל שכר גבוה מזה של לברון ג'יימס או אנתוני דיוויס, אף שמבחינת הסגל, הקהל והתקשורת הוא אינו משמעותי כמותם

לפי מחקר של גוגל, פחות משליש מעובדי החברה מצליחים להציב גבולות בריאים בין העבודה לחיים הפרטיים. לכן החלו בחברה לתת לעובדים "משימות לאיזון בין החיים לעבודה". למשל: לא לקרוא אימיילים בסוף השבוע

ב־2009, פרופ' סמואלה מארקורה, החוקר את הפסיכוביולוגיה של המאמץ, נתן לשתי קבוצות של רוכבי אופניים שתי משימות שונות: אחת מהן ניגשה למבחן זיהוי מילים, והשנייה צפתה בסרטים (90 דקות בשני המקרים). לאחר מכן הנבדקים התבקשו לרכוב על אופניים נייחים עד תשישות. התברר שחברי הקבוצה השנייה, אלו שצפו בסרטים לפני האימון, רכבו בממוצע 12.6 דקות יותר מאשר חברי הקבוצה הראשונה. הנחקרים שהשקיעו מאמץ מנטלי לפני האימון היו 15% גרועים יותר מחברי הקבוצה שצפו בסרטים. 15% זה הבדל עצום בספורט מקצועי, שבו

חישובי העומס הפיזיולוגי אינם כוללים את העומס הפסיכולוגי. לפי מחקרים של איגודי הכדורגלנים בעולם, כדורגלנים נמצאים בקבוצת סיכון ללקות בבעיות נפשיות כמו חרדה, דיכאון וסטרס כרוני, ולאלה יש השפעה בריאותית הרסנית. "יש קשר ישיר בין לחץ בעבודה למחלות לב", אומרת כזום. "הדרישות משחקני כדורגל ברמות הגבוהות הן עצומות, והלחץ שהן יוצרות עלול לגרום להפרעות קצב, או להוות טריגר למחלה. בעומס משחקים יש אלמנט ניכר של שחיקה מנטלית".

השמרנים טוענים שבני דור ה־Z לא עובדים קשה מספיק. אך הגישה הישנה כבר לא יעילה: יותר מ־70% מהילדים האמריקאים פורשים מספורט עד גיל 13 בגלל הגישה הרעה של הוריהם לבריאותם הנפשית

יותר ויותר מחקרים וארגונים מגלים ש"פחות זה יותר", ושקיצור והגמשת שבוע העבודה מביאים לייעולו. מחקר של בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, למשל, בדק את עובדי משרד הפטנטים והרישום המסחרי בארה"ב, והראה כי אלו מהם שעברו לעבודה בשעות גמישות רשמו עלייה של 4.5% בפריון

מנוחה הופכת אותנו ליעילים יותר, רגועים יותר, ולרוב גם מאושרים יותר. חופשה אמיתית היא חלק מהעבודה. בלעדיה נהיה נטולי אנרגיה ולא יעילים, גם אם נעבוד הכי קשה שאפשר. בקיצור, תנוחו. אם ג'ורדן הרשה לעצמו, גם אתם יכולים