לפי החוקר תומאס רוג'רס מאוניברסיטת אריזונה, לחץ מאירועי חיים הוא המנבא החזק ביותר לפציעות אצל ספורטאים, אף יותר מעומס אימונים פיזי בלבד. ההסבר, לפי חוקרים נוספים מאוניברסיטת אריזונה, הוא שלחץ כרוני גורם למתח בטונוס השרירי גם במצב מנוחה. כאשר השריר תמיד דרוך ואינו זוכה להרפיה, היעילות העצבית-שרירית נפגעת, השריר הופך פחות גמיש ומתקשה לספוג עומסים מתפרצים כמו ספרינטים. הוא גם מתקשה להתאושש מפעילות פיזית מוגברת.

הבעיה בניתוחי גב היא שהם יכולים לחסל לחלוטין קריירות של ספורטאים. אולי המפורסם מכולם שהגב שלו "הלך" הוא טייגר וודס, שראה את המסלול המקצועי שלו מרוסק כמעט לגמרי בשל פציעות מהסוג הזה. וודס, מגדולי הגולפאים בהיסטוריה, נזקק למספר ניתוחים בין השנים 2014 ל-2017. בשלב מסוים המצב נהיה כה גרוע, שהוא התקשה אפילו להרים את התיק שלו, שלא לדבר על לחבוט.

הדבר מגובה בלא מעט מחקרים. על פי מחקר מעקב מקיף שנפרש על פני 21 עונות ופורסם ב-British Journal of Sports Medicine (על ידי אקסטרנד ושות'), אשר ניתח נתונים של 3,909 שחקני עלית עד לעונת 2021/22, העלייה מתפלגת לצמיחה שנתית ופרופורציונלית ספציפית:

ניתן רק לדמיין לאילו רמות כדורסל מוחו של לארי בירד היה יכול להגיע אם גופו היה מקבל את היחס וההשקעה שגופו של לברון מקבל. בינתיים, הסיפור של השניים מלמד אותנו על השינוי האדיר שעברה ליגת ה-NBA והספורט המקצועני

השאלה אם אבדיה יהיה אולסטאר או לא היא באמת מיותרת. הוא ישחק באולסטאר - אם יישאר בריא. גם בגלל שכרגע 50% (!) מכל האולסטארים בשנה שעברה פצועים. ולפי נתונים של יאהו, שחקנים שמוגדרים "כוכבים" החמיצו כבר פי 2 יותר משחקים מאשר ב-2023/24. הם לא משחקים יותר מ-60% מהמשחקים שלהם העונה.

מבחינת הליגה הבעייתיות בהצעות לקצץ את מספר המשחקים, כאשר בכל משחק - בממוצע - קבוצה מכניסה 2-3 מיליון דולר ממכירת כרטיסים, חנייה ומזון. אבל אי אפשר להגיד שאין דאטה שריבוי משחקים מוביל לפציעות. "זה כמעט מעליב" אמר סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי ת'אנדר, "המשחק שונה לגמרי מלפני כמה שנים - מבחינת הפוזשנים במשחק, מבחינת איך ההגנות עובדות. זה לא שאנשים עומדים מסביב לקו השלוש ומחכים לדאבל-טים כדי למסור.

פגרות הנבחרות בספטמבר ואוקטובר הן כאב ראש עצום למועדונים, שרק מתחילים את העונה שלהם וכבר צריכים לשלוח את השחקנים הכי טובים שלהם לגופי ספורט פחות טובים מהם, שלא פעם עושים להם נזק עם טיפול קלוקל בפציעות ולא כל כך מתעניינים במה שהשחקנים עושים במועדונים שלהם.

כבר ב-2019 מחקר ארוך טווח של אוניברסיטת גלזגו גילה שכדורגלנים מקצוענים מצויים בסיכון גדול פי חמישה לחלות באלצהיימר, פי ארבעה ללקות בניוון מוטורי, ופי שניים לפתח פרקינסון, לעומת שאר האוכלוסייה. אם זה לא מספיק, החוקרים הסקוטים מצאו CTE בכ־75% מהמוחות של כדורגלני עבר — אותה תסמונת שהתגלתה ב־99% ממוחות שחקני הפוטבול שנבדקו, ושאחראית לנזקים החמורים שהם סובלים מהם, ושהתפרסמו בשנים האחרונות.

המשמעות של עומס המשחקים היא ששחקנים "יכנסו בקיר" או "יפלו מהצוק" בגיל מוקדם יותר מאשר קודמיהם. מה זאת אומרת? זוכרים את אלכסיס סאנצ'ס? בעשור הקודם הוא שיחק כמה עונות רצופות ברמה הכי גבוהה בעולם. הוא שיחק בכל טורניר קיץ עם הנבחרת שלו צ'ילה והסגנון הפיזי שלו הוביל את ארסנל לצמרת וגם לתארים. אבל אם מ-2014 עד 2018 היה בין השחקנים הכי טובים בעולם, ב-2018 השחקן הזה פשוט נעלם.

אחרי עוד קריסה, פציעה גורלית ותסכול מצטבר, ההדחה המסתמנת של הסלטיקס נראית פתאום זניחה לעומת העתיד הקודר שלהם

כמובן שזה תלוי גם באיך מאמן משתמש בסגל שלו וכמה מועדון משקיע בעצמו בבריאות השחקנים, אבל בסופו של דבר אנשים מגיעים למשחקי כדורגל כדי לראות את הכדורגלנים הכי טובים שיש לקבוצה שלהם להציע. ואם, בגלל פציעה או בגלל רוטציה, השחקנים הכי טובים לא יופיעו בשיעור ניכר של המשחקים, הכדורגל עצמו יפגע. ושוב, אין פתרון מדעי, רפואי, מקצועי, לכך שיש הרבה יותר מדי משחקים.

כדורגלניות מצויות בסכנה מוגברת מאוד לקריעת הרצועה הצולבת, אבל בפיפ"א לא מקדמים מחקר בתחום. להפך: שם רוצים להגביר את העומס שמוטל על השחקניות

בגלל העייפות בהארכה ביצועי השחקנים נשחקים, כך ששיעורי הכדרורים, הספרינטים והבעיטות לשער יורדים. התוצאה היא שנדיר שההארכה מספקת דרמה מרגשת. מה שהיא כן מספקת הוא עומס ופציעות

שחקני כדורסל רבים מגיעים ל־NBA כשגופם שחוק ממאות משחקי קט־סל וליגת נוער, וזה מקצר להם את הקריירה. לעומתם, כדורסלנים ששיחקו בענפים אחרים פיתחו גידים, רצועות ושרירים אחרים, ולא שחקו מדי את אלו שפועלים בעיקר בכדורסל

באנגליה (לא בימי קורונה) לא משדרים את המשחקים בשבת בשעה 15:00 בגלל חוקים שנועדו לשמור על הכנסות הקבוצות ממכירת כרטיסים. ולכן השידורים מפוזרים על פני יום שבת בצהריים (יש גם, לעיתים, שידור בשישי), יום שבת בערב (אחרי 17:00) וימי ראשון ושני.

אין שום סיבה לאמן ילדים לנגוח. בטח כשהסיכוי שהם יצטרכו לעשות את זה למחייתם, על מגרש הכדורגל, הוא פחות מ־3%, גם אם הם כבר במחלקת נוער של קבוצה מקצוענית. למה? כי הנגיחה היום יכולה להיות הסיבה שבשלה הילד הנוגח ינשור בהמשך מהלימודים או מהעבודה, בגלל פגיעה מוחית שהוא אפילו לא מודע לה

"כשחזרתי מפציעה בברך היה משחק מול מכבי ת"א והייתי על קביים. הסתכלתי על נדב הנפלד שהיה חבר שלי וקינאתי. לא הרבה יודעים את זה, ואמרתי לו את זה, כשעוד הייתי בחיפה, שמעון מזרחי ושמואל מחרובסקי אמרו לי שהם רוצים ישראלי חכם אבל ובסוף הם הלכו עם נדב. ותמיד היתה סוג של קנאה כזו שנדב הגיע למכבי ואני לא. היום אני מנותק מהמשחק. זה קצת כואב לי להסתכל. גם בזה יש מין הקנאה. אני מקנא בשחקנים על המגרש. דבר שני, לראות כדורסל מרגיש לי כמו אוברדוז. שיחקתי מגיל 8, הייתי בתקשורת, קשה לי להתלהב מה

ראיון שעשיתי עם אורי קוקיה עבור בלייזר

ד"ר נילי קנופ־שטינברג, ראש המעבדה לאנטומיה במכללה האקדמית בווינגייט לחינוך גופני ולספורט, בחנה בשיתוף ד”ר זיו נר מאות רקדניות במהלך הקריירה שלהן, ויש לה כמה טיפים לכדורגלנים ולכדורגל שעשויים להציל שחקנים מפציעות מחסלות קריירה. אז מה כדורגלנים יכולים ללמוד מבלרינות? הרבה

"מחפשים גיוון. שחקן שהוא 2.05 מטר עם זרועות ארוכות שיכול לשחק בכל העמדות ולהגן על כל העמדות. השחקן, בכל הגדלים, צריך לדעת לזוז, תנועות הרגליים שלו בהגנה ובהתקפה חשובות. אם אין את האתלטיות הבסיסית הזו, אין מקום בדראפט. הקבוצות שאני מדבר איתן גם תמיד מחפשות מה שהן מכנות 'מוטור', מנוע. מישהו שאוהב לעבוד, יכול לתת מעצמו, בעל גישה טובה למשחק, מתחרה טוב. גם הן מחפשות אותם צעירים. קבוצות יעדיפו לקחת ילד בן 19 עם פוטנציאל מאשר שחקן בן 22 בגלל שזה יותר זמן לטפח ולגדל אותו לתוך מה שהן