אז בברנטפורד מקבלים את ההחלטות שלהם לפי השאלה: איפה הקבוצה היתה צריכה להיות לפי הנתונים המתקדמים שאיתם ניתן להעריך טוב יותר את ביצועי הקבוצה. מיקום הקבוצה בטבלה האמיתית פחות רלוונטי.

בכדורגל הבינלאומי ברמות הכי גבוהות יש גם עניין של חיבור חדר הלבשה שמורכב מ-20-25 שחקנים שכל אחד מגיע מתרבות שונה ולכן גם הפסיכולוגיה שלו שונה. והחיבור האנושי הזה הוא לא קל - בטח לא באווירה שדורשת ביצועים ברמה הגבוהה ביותר. ולכן היתרון היחסי לא יהיה ב-AI (שכולם בסופו של דבר יעשו) אלא במציאת האדם או איש המקצוע שמייצר חיבור אנושי חזק יותר. בין עם זה פסיכולוג, פסיכותרפיסט או "מאמן אמפתיה".

הבכיר המרכזי בהנהלת פילדלפיה סיקסרס, שמחזיק בקשר האישי החזק ביותר עם לברון ג'יימס, הוא מייק גאנסי, הנשיא לענייני כדורסל. הקשר ביניהם משתרע על פני עשרות שנים. השניים גדלו ושיחקו כדורסל תיכונים באוהיו. גאנסי סיים כסגנו של לברון, במקום השני במרוץ לפרס "מר כדורסל של אוהיו" (Ohio Mr. Basketball) לשנת 2001.

שוב, גם בעונה שעברה, כשקיבל את המושכות וסיפק הופעות היסטוריות, דברים טובים נטו לקרות כשהוא ירד לספסל (הקבוצה קלעה יותר וספגה פחות). כל המדדים המתקדמים (VORP, BPM וכו') הראו שהוא אינו נמנה עם 15 או אפילו 20 השחקנים הטובים בליגה. ובמשחק השביעי והמכריע בסדרה נגד פילדלפיה, כשג'ייסון טייטום נעדר, בראון אולי קלע 33 נקודות, אך הקבוצה הייתה במינוס 16 ב-40 הדקות בהן שותף. החבורה ממוסצ'וסטס ניצחה את עשר הדקות שבהן הוא נח בתוצאה 14:21.

אבל בעידן שבו כל סנט מעל התקרה מקפיץ את המס שמועבר לליגה, חוזי ענק הם משקולת בתהליך הבנייה של קבוצות שאפתניות. זו המציאות. והמציאות בצד השני היא שפילדלפיה קיבלה שחקן מעולה שרצה "קבוצה משלו", וכעת יצטרך לחלוק אותה עם ג'ואל אמביד וטייריס מקסי - שני שחקנים שאהובים שם הרבה יותר ממנו. בתמונה הגדולה: הסיקסרס מחויבים ל-500 מיליון דולר בשלוש השנים הבאות רק לטריו הזה. העונה הם כבר ניצבים על תקציב שכר של 199 מיליון דולר, ועוד לפני שהשלימו את הסגל.

מאות אנליסטים ואנשי מקצוע הגיעו לכנס אתמול (רביעי) כדי להקשיב להרצאות, לראות דיונים בפאנלים ולעשות נטוורקינג מסביב התשוקה המשותפת לכולם - כדורגל בכלל, וניתוח משחקי כדורגל בפרט. השיח המתפתח לא היה רק על כמה ספרינטים שחקן ישראלי עושה ביחס לעמיתו האירופאי, אלא בעיקר איך מעריכים את הספרינט (או כל נתון אחר) ואת התרומה של הספרינט (וכל נתון אחר) בקונטקסט של הכדורגל הישראלי בפרט והכדורגל בכלל.

המצב הנייח וההתמקצעות בו הוא יתרון יחסי משמעותי עבור מי שאימץ והטמיע את האסטרטגיה הזו. כבר יש דיווחים על כך ששותפות השידור של הפרמיירליג מתלוננות שקבוצות הפרמיירליג "מסתמכות יותר מדי על מצבים נייחים וזריקות חוץ כדי לנצח משחקים" ושה"ריגוש מהכדורגל יורד". ובכן, סביר מאוד להניח שזה בולשיט.

לאביו של ארנה קוראים ארנד סלוט (שזה שמו של ארנה - סיפור ארוך, עזבו) וגם לו היתה תשוקה כבירה למשחק. הוא היה השחקן הכי טוב בהיסטוריה של הכפר (עד הגעתנו של ארנה) וגם המאמן הכי טוב בהיסטוריה של המועדון. ארנה הצעיר היה יושב לידו בספסל וצופה בהתנהלות שלו בזמן משחקים. הוא היה מקשיב לאביו מדבר על המשחק וחושב על המשחק וככה נחשף, לראשונה, לתפקיד המאמן. תפקיד שמאז שהוא היה ילד רצה לעשות. רצה להיות כמו אבא. הצליח לו.

כשאנליסטים בונים מערכים עם AI, צופים תבניות במשחק ומכוונים את הקבוצות הגדולות בעולם - יש שחקנים בישראל שחושבים שזה "חפירות". אז אולי במקום לכעוס, שווה לעצור רגע וללמוד משהו מה"אפס" עם הלפטופ

בעולם שבו לבעלים המיליארדרים של הקבוצות יהיה אכפת מהכדורסל ומהאוהדים של המשחק, הם יגדילו את מספר הקבוצות ויקצרו את הליגה ל-62 משחקים לכל קבוצה (פעמיים נגד כל קבוצה, בית-חוץ קלאסי) ויילכו לפלייאוף.

עד לא מזמן האסכולה שהובילה את הכדורגל הישראלי היתה "השפיץ של הנעל". מאמני נבחרות דיברו על כך שכל הנתונים והדאטה מהמשחק הם דברים לא נחוצים ל"כדורגלן הישראלי", בטלוויזיה דיברו על "חזיות" של שחקנים כ"צ'יפים שמיפים" ומאמנים שנתפסו כאנשים רציניים דיברו על GPS כאילו זה אויב של הכדורגל. הזלזול בדאטה, בניתוח מתקדם, באנליסטים היה טבוע עמוק בתוך הכדורגל הישראלי.

חברת Twelve Football היא כרגע החברה היחידה שמנסה להעניק ערך לכל התנועות של השחקנים עם צילומים ולמידת מכונות. הם יצרו מדד שנקרא Target Run Value, המדד לוקח בחשבון את השטח שנוצר מתנועה של שחקן. בחברה מנסים גם להעניק ערך ליצירת שטח - כלומר כמה השטח שיצר "שווה". המדד של Twelve Football מלמד, למשל, שמבין כל השחקנים בפרמיירליג רוברטו פירמינו הוא השחקן הקדמי שמייצר הכי הרבה שטחים לחבריו לקבוצה. זה גם עובר את "מבחן העין" כי פירמינו טוב ביצירת שטחים באופן קיצוני.

"אנחנו בעיצומה של מהפכה. תקופה מאוד מרגשת" אומר כריסטוף בירמן, הסופר הגרמני שבספרו Football Hackers הוא מביא את סיפורם של המהפכנים. מהפכני הדאטה. אנליסטים, סקאוטים, מנהלי קבוצות, מנכ"לים ובעלי קבוצות שהופכים את הכדורגל לעשייה הרבה יותר חכמה.

ישנן גם מערכות כמו של Track160 או Impect שמודדות את איכות ראיית המשחק של השחקן או הבנת המשחק שלו - משהו שעשוי להיות מתורגם בצורה יותר טובה בין ליגות - בצורת מדד ה-Packing, שמראה את "מספר היריבים על המגרש שמבוטלים על ידי מסירה או כדרור מוצלח של שחקן". הערכות הן, שיכולות מסירה "נשמרות" טוב יותר בין ליגות. כלומר, שחקן עם packing גבוה פר משחק בליגה נמוכה יכול לספק מספרים דומים גם בליגה בכירה יותר.

המחקר הוליד את ספרו של סומפטר “Soccermatics”, שכותרת המשנה שלו היא "הרפתקאות מתמטיות במשחק הנהדר". בראיון ל"מוסף כלכליסט" סומפטר מסביר מדוע שיתוף פעולה ומציאת תבניות משחק הם כלים חשובים לקבוצת כדורגל יותר מכישרון אינדיבידואלי. "לא רק לביאות משתפות פעולה", הוא אומר. "למזלנו, גם אנחנו עושים הרבה דברים נחמדים אחד עבור השני כל הזמן."

בסופו של דבר לבארי לא באמת היה איכפת מה אומרים עליו ולכן הוא היה יכול לאמץ רעיון מאוד טוב שהעניק לו יתרון גדול. אבל צריך להבין מי היה הבנאדם הזה, ריק בארי, בשביל להבין מדוע לא היה איכפת לו מה חושבים עליו. הוא היה שחקן בלתי נסבל. הפתגם המפורסם שמתייחס אליו הוא ש"חצי משחקני הליגה שונאים אותו והחצי השני לא מחבבים אותו".