החשד (המוצדק לחלוטין) של SoS כלפי כניסת המיליארדרים מובן בהחלט. כשבוחנים מדוע איש עסקים כמו בזוס ישקיע בקבוצת פאר בפרמיירליג, מומחי מימון, מס ואנליסטים לא יצביעו על אהבתו למשחק. הוא מעולם לא דיבר על כדורגל (אף על פי שהוא נהנה כלכלית מתוכני הספורט באמזון פריים). הם ידברו על המניעים הכלכליים, האסטרטגיים והחשבונאיים שלו. ויש לא מעט כאלה. למעשה, המניעים הללו - ושל שכבת המיליארדרים שמעולם לא הייתה משפיעה יותר מכפי שהיא כיום - נוגדים לא פעם את האינטרסים של שאר האנושות.

פלוריאן וירץ גדל עם תשעה אחים וללא מסכים, ורכש תכונות שהפכו אותו לשחקן ממזרי ויעיל במיוחד. אז למה שיקולי מרצ'נדייס של חברות הנעלה הובילו אותו לדחות את באיירן?

האם כספי בדרך להיות מיליארדר? עדיין לא ברור אבל הוא ככל הנראה הרוויח כבר יותר מ-100 מיליון דולר בזכות ההחלטות העסקיות שלו והוא בהחלט ברשימה מאוד מכובדת של שחקני NBA לשעבר שרשמו הצלחות עסקיות כבירות - שלא קשורות לעולם הכדורסל. מייקל ג'ורדן, שרוב הונו (2 מיליארד דולר) מגיע בזכות קריירת הכדורסל שלו והמותג הספורטיבי שלו "אייר ג'ורדן" הוא אחד מאנשי העסקים המוצלחים ביותר ששיחקו ב-NBA אבל הכסף שלו, כאמור, הגיע הרבה בזכות מה שעשה על המגרש. יש רבים אחרים שהרוויח כסף רב - כמו כספי - מח

לאביו של ארנה קוראים ארנד סלוט (שזה שמו של ארנה - סיפור ארוך, עזבו) וגם לו היתה תשוקה כבירה למשחק. הוא היה השחקן הכי טוב בהיסטוריה של הכפר (עד הגעתנו של ארנה) וגם המאמן הכי טוב בהיסטוריה של המועדון. ארנה הצעיר היה יושב לידו בספסל וצופה בהתנהלות שלו בזמן משחקים. הוא היה מקשיב לאביו מדבר על המשחק וחושב על המשחק וככה נחשף, לראשונה, לתפקיד המאמן. תפקיד שמאז שהוא היה ילד רצה לעשות. רצה להיות כמו אבא. הצליח לו.

עד לא מזמן האסכולה שהובילה את הכדורגל הישראלי היתה "השפיץ של הנעל". מאמני נבחרות דיברו על כך שכל הנתונים והדאטה מהמשחק הם דברים לא נחוצים ל"כדורגלן הישראלי", בטלוויזיה דיברו על "חזיות" של שחקנים כ"צ'יפים שמיפים" ומאמנים שנתפסו כאנשים רציניים דיברו על GPS כאילו זה אויב של הכדורגל. הזלזול בדאטה, בניתוח מתקדם, באנליסטים היה טבוע עמוק בתוך הכדורגל הישראלי.