"זו פרופורציה. זו שמחה. זו תשוקה. זו מודעות. זו הכרה בכך שאנחנו באמת ברי מזל. כדי להוציא מעצמנו את המיטב, העניין הוא הטקסים והחוויות היומיומיים שלנו, והאהבה והשמחה."

אם אני הייתי איגוד הכדורסל או הבעלים של מכבי תל אביב, הייתי מרים טלפון לגוף מחקר רציני ומעצב איתו ביחד מגזין או ספר על מיקי ברקוביץ', שכל הכנסותיו יילכו לתרומה למחקר המוח ולמחקר הקשר בין ספורט לזיכרון. אולי משם תבוא הישועה לחולי דימנציה למשפחותיהם. זה יהיה גם מהלך הכדורסל האחרון של מיקי ברקוביץ' הגדול למען אזרחי ישראל.

חורחה היה גם הראשון שגרם לליאו לאהוב את המשחק. לאהוב אותו כל כך עד כדי הקדשת החיים שלו למצוינות באותו משחק, שאביו לימד אותו עוד כשהיה בן שנתיים.

בניסוי מפורסם, אוהדי קבוצות פוטבול של שתי אוניברסיטאות אמריקאיות נשאלו מי אשם במשחק האלים ביניהן. כל האוהדים האשימו את הקבוצה היריבה, גם לאחר ששבו וצפו בסרטון של המשחק. מה זה אומר לנו על הבחירות שלנו?

אני אוהב כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי. לא היה שבוע בחיי שבו לא שיחקתי או צפיתי בכדורגל. מגיל 16 אני מסקר את המשחק, חושב על המשחק וחוקר את המשחק. האהבה למשחק עצמו לא דעכה במהלך השנים, אפילו כשקבוצתי חוטפת בראש וההשפלה מורגשת היטב בכל נים בגופי, אני לא שוקל, אפילו למאית שנייה, להפסיק לצרוך את הענף הזה. התעשייה מסביב, שאותה אני מסקר כבר קרוב ל־20 שנה, הפכה ליותר ויותר צינית ואפלה, מלאה בשחיתות, גזענות, שוביניזם, הטיות משחקים, הלבנות הון, ואלימות פיזית ומילולית.

על ההדרכה ועל המחיר של בנים ממשיכים: שיחה עם מיקי ברקוביץ' ובנו רועי, וויקי פרץ ובנו עומר