הביג-מן, שחתם ב-2022 על חוזה "סופר-מקס" בשווי 264 מיליון דולר לחמש שנים, ירוויח בעונה הקרובה 59 מיליון דולר ומחזיק כאמור באופציית שחקן על סך 62.84 מיליון ב-2027/28. על פניו, הוא יוכל להצטרף לכל קבוצה בקיץ הבא, כשיהיה בן 32. מנגד, הוא גם יכול לצאת מהחוזה ולחתום על ההסכם הגדול בהיסטוריה של הליגה: חמש שנים בשווי 359.5 מיליון דולר, שבמסגרתו ירוויח בממוצע כמעט 60 מיליון בשנה. זה הרבה יותר משתלם מאשר "הארכת ותיקים" (280-278 מיליון דולר לארבע שנים).

הזעם הזה מתורגם גם לתחילת פעולה של ארגון השחקנים (NBPA). על פי דיווחים, הארכת החוזה נתפסת בארגון כתמרור אזהרה חמור. תחת חוקי "הסינר השני" (Second Apron) הנוקשים של ה-CBA הנוכחי, קבוצות שעוברות את רף השכר סופגות סנקציות קשות שמאוד מגבילות את הגמישות בשוק ומייקרות את עלות הסגל. נציגי השחקנים מודאגים מאוד מכך שחוקי הליגה מאלצים בפועל כוכבי-על לוותר על הון עתק רק כדי לאפשר לקבוצות שלהם להישאר תחרותיות.

הניקס מודל 2025/26 היא האלופה הראשונה ב-48 השנים האחרונות שלוקחת טבעת ללא שחקן שקיבל ולו קול אחד במרוץ ל-MVP. זו קבוצה נטולת סופרסטארים קלאסיים, המונעת מהרוח של וויליס ריד ואותם לוחמים משנות התשעים שלבשו את הגופייה הכחולה-כתומה.

מייק בראון סיפק תרגילי מוטיבציה מבריקים, ג'יילן ברונסון התאים באופן מושלם לגישה והצוות המסייע המנוסה הבין שזו עשויה להיות הזדמנות חד פעמית. מאחורי השיטה שהפכה את ניו יורק למכונת קאמבקים

לשינוי התרבותי ולמהפך בהנהלה יש משמעות שחורגת מתחומי הספורט. הבלאגן המקצועי חגג כשהבוסים בחרו להתבסס על כוכבים שהם, איך נאמר, קצת אגו-מניאקים. לעומת זאת, הסגל שהעפיל לגמר הראשון של המועדון מאז 1999 בנוי על שחקנים לא אנוכיים, שיודעים לעבוד יחד

ההולוקרטיה של קרלייל - כלומר השימוש הרחב במספר רב של שחקנים והסתמכות מינימלית על כישרון עולה אחד כדי שייצר את רוב הסלים לקבוצה - היא בדיוק ההפך ממה שמאמינים בו בניקס, שם התפקיד של כל הקבוצה להשאיר את המשחקים צמודים עד הרבע הרביעי ואז לאפשר לברונסון לקחת על עצמו את המשחק.