למרות שלא זכה באליפות כמאמן, דון נלסון הותיר את אחת המורשות המכובדות והמפוארות ביותר בכדורסל העולמי בכלל וב-NBA בפרט

מבחינה פסיכולוגית, לא מדובר רק על עניין של בזבוז כסף אלא גם תדמית. מבחינת מי שעשה את ההשקעה צריך להודות שהוא קיבל החלטה לא טובה ויש לא מעט אנשים שיעדיפו לקחת את הארגון (או המדינה) שלהם לגיהנום מאשר להודות בטעות שלהם. ואז מגבירים את ההשקעה הגרועה מתוך אמונה שיותר כסף יפתור את הבעיה. זה מקרה קלאסי של "אסקלציה של מחויבות".

לדאלאס הזו אין עתיד, והדבר הנכון הוא לפטר את מי שבנה את הקבוצה הזו, כי הוא בעצמו לא יפרק אותה בשביל להתחיל לבנות סביב פלאג. אף אחד לא יתפלא אם בעתיד, כאשר יגידו את שמו של ניקו האריסון בדאלאס, אוהדי הקבוצה יתחילו להרעיש עם רעשנים. המן הרשע - אה, סליחה, ניקו האריסון - לא ייזכר רק כג'נרל מנג'ר שריסק לחלוטין קבוצה שהעפילה לגמר, אלא גם כאחד שפיטר ב-2023 את אחד ממאמני הכושר הטובים ביותר ב־NBA, קייסי סמית', בטלפון, בזמן שהוא טיפל באמו הגוססת.

השמרנים טוענים שבני דור ה־Z לא עובדים קשה מספיק. אך הגישה הישנה כבר לא יעילה: יותר מ־70% מהילדים האמריקאים פורשים מספורט עד גיל 13 בגלל הגישה הרעה של הוריהם לבריאותם הנפשית

החביבות של מארשל, שטוענת ש"חמלה מסייעת גם להשגת מטרות עסקיות", הפכה את המאבריקס לקבוצה מרתקת. מנגד, הפוליטיקאים שהבטיחו לטקסנים מדיניות "אינדיבידואליסטית" הניחו להם לקפוא