אולם, אחרי כמעט שנתיים בוואלה, הבנתי טוב יותר איך קוטעים את החמצן של עיתונות הספורט. וזה לא דרך הכתבות והוראות של "הגופים המשדרים" לכתבים ולשדרים שמביאים את חווית הספורט הישראלי למרקעים של הצופים. אין הוראות מפורשות, כמובן, צריך את ההצגה. אבל כן יש גניזת מאמרים, עיכוב פרסומים והחלטות משונות שלא קשורות בשום צורה לעיתונות.

שוב, כשיש נוכלים בספורט הנפגעים העיקריים הן הקבוצות היריבות ששומרות על החוקים והאוהדים של אותן הקבוצות. וברגע שיש רמאות כזו, חייבים לפעול נגדה כי ספורט בלי הוגנות ובלי חוקים זה פשוט בידור רגיל ולא שווה לצפות בו יותר. תקשורת הספורט בישראל חייבת ללחוץ הרבה יותר על גופי הספורט בישראל לנקות את עצמם משחיתויות ולהתנער מנוכלים ועבריינים.

החברה שהוקמה כדי לנהל את צ'לסי ואת שטרסבורג (BlueCo) לקחה הלוואות של כ-1.25 מיליארד ליש"ט מכל מיני מוסדות פיננסים כדי להשלים את הרכישה עם ההתחייבויות הללו לצ'לסי. העניין הוא שהאצטדיון לא נבנה, האקדמיה בעיקר מייצרת שחקנים שנמכרים ברווח נקי (לפי הרגולציות) שמושקע כמעט ישירות בתחזוקת וחיזוק של סגל ענק וקבוצת הנשים נמכרה למועדון עצמו כדי לכסות הפסדים על הנייר בעוד מהלך פיננסי מפוקפק למדי.

החשד (המוצדק לחלוטין) של SoS כלפי כניסת המיליארדרים מובן בהחלט. כשבוחנים מדוע איש עסקים כמו בזוס ישקיע בקבוצת פאר בפרמיירליג, מומחי מימון, מס ואנליסטים לא יצביעו על אהבתו למשחק. הוא מעולם לא דיבר על כדורגל (אף על פי שהוא נהנה כלכלית מתוכני הספורט באמזון פריים). הם ידברו על המניעים הכלכליים, האסטרטגיים והחשבונאיים שלו. ויש לא מעט כאלה. למעשה, המניעים הללו - ושל שכבת המיליארדרים שמעולם לא הייתה משפיעה יותר מכפי שהיא כיום - נוגדים לא פעם את האינטרסים של שאר האנושות.

למרות ההדחה מהמונדיאל, מאמן הנבחרת האמריקאית הפך ללהיט אופנתי שמוכר חולצות במאות אלפי דולרים, ואנשי העסקים שמשלמים את שכרו ממש לא מתכוונים לעצור כאן

כאמור, התמריץ להפסיד גדול מדי ומאחר שכמעט כל הקבוצות בבעלות מולטי-מיליארדרים, שהרוויחו כסף גדול בעיקר בגלל שהיו לצידם גאונים פיננסים וחשבונאות, שסייעו להם לשלם כמה שפחות מס - אז מן הסתם הם יעשו את החישוב הפשוט ויגיעו למסקנה ששווה להם לעשות טנקינג - אפילו אם זה מסריח.

ומאחר שספורט, ובעיקר כדורגל, זה עניין חשוב לקהילות, לערים ולמדינות - זה גם עסק בו מיליארדרים מקבלים "סיוע" מעיריות מקומיות רק כדי "שישארו" ויזרימו כמה מיליונים מדי שנה לתחזק את הקבוצה העירונית (במקרה הטוב).

אולי ה-NBA לא תמצא אותו אשם, אולי יצליחו למצוא איזה שעיר לעזאזל בתוך הקליפרס - סביר להניח שלא ימצאו "אקדח מעשן" - אבל לא יהיה אוהד כדורסל אחד בעולם הזה שיחשוב שבאלמר חף מפשע.

בעולם שבו לבעלים המיליארדרים של הקבוצות יהיה אכפת מהכדורסל ומהאוהדים של המשחק, הם יגדילו את מספר הקבוצות ויקצרו את הליגה ל-62 משחקים לכל קבוצה (פעמיים נגד כל קבוצה, בית-חוץ קלאסי) ויילכו לפלייאוף.

ג'יימס מונטיגיו, עיתונאי וסופר אנגלי, סוקר את הכניסה של הסופר־מיליארדרים לכדורגל האנגלי. בדרך כלל הוא כותב ספרים וכתבות אופטימיות על אהבת המשחק במקומות הקשוחים בעולם — מהמזרח התיכון ועד צפון קוריאה. ואולם, כתיבת הספר, The Billionaires Club, מותירה אותו פסימי מאוד בקשר לכיוון של המשחק.