אם אני הייתי איגוד הכדורסל או הבעלים של מכבי תל אביב, הייתי מרים טלפון לגוף מחקר רציני ומעצב איתו ביחד מגזין או ספר על מיקי ברקוביץ', שכל הכנסותיו יילכו לתרומה למחקר המוח ולמחקר הקשר בין ספורט לזיכרון. אולי משם תבוא הישועה לחולי דימנציה למשפחותיהם. זה יהיה גם מהלך הכדורסל האחרון של מיקי ברקוביץ' הגדול למען אזרחי ישראל.

את ההשראה הוא קיבל מקבוצת הכדורסל המיתולוגית של עיר נעוריו, ואחרי שבנה שושלת מפוארת ביובנטוס הוא לקח את אינטר הכי רחוק שאפשר, מול הקבוצה העשירות אי פעם

לקח נוסף הוא להורי השחקנים הצעירים. לשלוח את הילד המוכשר למכבי חיפה או מכבי תל אביב זה נחמד בשביל האגו והזכייה בתארים במחלקת הנוער - אבל יותר מ-90% משחקני הנוער לא ישחקו בקבוצת בוגרים ואם הם יעלו לבוגרים אז הסיכוי שלהם להימכר לאירופה ולהרוויח כסף גדול באמת הוא קטן יותר מאשר הסיכוי שלהם לעשות זאת מקבוצות כגון מ.ס אשדוד ומכבי פתח תקווה

"כדורסל הוא החיים שלי. אני משחק מגיל 4. חי ונושם את זה. על המגרש אתה ממוקד ומרוכז ומאוהב במשחק. זה סוג של התמכרות שמשכיחה ממך את כל הבעיות."

"בהפועל תל אביב הגדולה חדר הלבשה היה הסוד. היינו חברים. היינו משפחה. מסיימים אימון, הולכים לאכול ביחד. מי שלא הגיע לאימון, היינו לוקחים פיצה אליו הביתה. זה הסוד. הבאנו את זה מחדר הלבשה למגרש. בכלל, בכל דבר, בעסקים, בספורט, בכדורסל — מנצחים בזכות החיבור, החברות. אם זה לא שם — זה לא יקרה, אתה לא תצליח. אלו שמצליחים, גם היום, זה בגלל חדר הלבשה חזק. והבעיה במכבי כדורסל זה שאתה יודע שהשחקנים שם לא סופרים זה את זה או את המאמן.