אם כדורגל מקצועני קיים בשביל שמועדונים ימצאו את הדרך היעילה ביותר (כלכלית ומקצועית) לזכות התארים, אז מה שסיטי עשו היה פירוק הקונספט הזה לחלוטין. נמנעו ממיליוני אוהדי כדורגל בעולם רגעי שיא בצורת זכייה בתארים, חגיגות ברחובות, נסיעות למשחקים באירופה, זיכרונות טובים עם האנשים שהם אוהבים.

במקביל להתרוממות הקבוצות בבעלות כספי הנפט והגז המזהמים, מנצ'סטר יונייטד מסמלת את הקריסה של הכדורגל בבעלות מקומית. המועדון המסורתי, שבמשך שנים נוהל על ידי אוהדים מקומיים אמידים, שבנו תרבות מועדון חזקה, הפך לצל של עצמו. הוא מנוהל עלי די אנשי עסקים מערביים רקובים מחמדנות שפועלים בראש ובראשה למען האינטרסים שלהם ולא עבור מוסד הכדורגל שקיים הרבה לפניהם ויהיה קיים הרבה אחריהם

אבל פשוט אי אפשר להתעלם משני אלמנטים גדולים בהצלחה של מנצ'סטר סיטי. ראשית, זה פרויקט ספורטס-וושינג עצום או כפי שעמותת אמנסטי אינטרנשונל תיארה אותו כך: "אחד מהניסיונות חסרי הבושה הגדולים ביותר לכיבוס התדמית דרך הכדורגל. אבו דאבי היא מדינה המפרה זכויות אדם, מנצלת עובדים זרים ושולחת אזרחים לכלא ללא סיבה".

וכיוון ששקרן נותר שקרן, התגובה של סיטי לחקירה של הפרמייר ליג היתה שקר בוטה: "הופתענו מהגשת כתב האישום, הגשנו כמות אדירה של חומרים שלא ניתן להפריכם". זו לא הפעם הראשונה שסיטי משקרת בבוטות, אם בקשר להפרות חוק או בכלל. למשל, בכל מה שקשור למספר האוהדים במגרש: הקבוצה מדווחת על קהל גדול יותר מזה שמגיע בפועל למשחק — פערים שהגיעו לכדי 7,500 איש, על פי משטרת מנצ'סטר. למה לשקר לגבי מספר האוהדים? כדי להקפיץ את ההכנסות הטבעיות. לא שזה הזיז משהו לאוהדי סיטי:

ב־2002 קבוצת פרמייר ליג ממוצעת הפסידה כ־3.3 מיליון ליש"ט בעונה. שנה אחר כך רומן אברמוביץ' רכש את צ'לסי, ובארבע השנים הראשונות לבעלותו הקבוצה הפסידה 125 מיליון ליש"ט לעונה, בממוצע. מבחינת אברמוביץ', שעשה הון בעסקי הנפט והאלומיניום בזכות קשריו עם פוטין, זה היה כסף קטן