אולם, אחרי כמעט שנתיים בוואלה, הבנתי טוב יותר איך קוטעים את החמצן של עיתונות הספורט. וזה לא דרך הכתבות והוראות של "הגופים המשדרים" לכתבים ולשדרים שמביאים את חווית הספורט הישראלי למרקעים של הצופים. אין הוראות מפורשות, כמובן, צריך את ההצגה. אבל כן יש גניזת מאמרים, עיכוב פרסומים והחלטות משונות שלא קשורות בשום צורה לעיתונות.

ספורטאים מקצוענים נולדים רק בספורט העממי. החלטת משרד הספורט לחלק כספים לפי הישגים היא בדיוק כאילו משרד התחבורה היה משקיע הון בהקמת קבוצת פורמולה 1 במקום בתחבורה ציבורית

נכון לסוף 2018, בישראל יש כמעט 8.8 מיליון תושבים. מספר העוסקים בספורט הישגי ייצוגי נע בין 1,000 ל־2,000 איש בשנה. מספר העוסקים בספורט הישגי הוא 10,000. מספר העוסקים בספורט תחרותי הוא 100 אלף (כ־1.1% מהאוכלוסייה) ומספר האנשים שעוסקים בספורט עממי ופעילות גופנית הוא 600 אלף איש. מדובר ב־6.8% מהאוכלוסייה. מספר מועדוני הספורט בישראל הוא 2,500. התשלום הממוצע לפעילות ספורטיבית נע בין 180 שקל בחודש ל־600 שקל בחודש. כשני שלישים מהספורטאים הם מענפי הכדורסל והכדורגל.

הבעיה המרכזית של הספורט בישראלי היא מחסור שעות אימון בשורשי הספורט. את הבעיה הזו מחריפה שרת הספורט עם תקנה חדשה שמכריחה איגודים לשמור שבת

הגישות השונות משתקפות בתקציבים. במדינות אירופה רוב התקצוב הציבורי מופנה לאגודות ולמועדונים המקומיים, ולא לאיגודים הארציים. באוסטריה 90% מתקציבי הספורט מגיעים למועדונים ורק 10% לאיגודי הספורט. בגרמניה היחס הוא 65%‑35% לטובת האיגודים. ובישראל? 70%–75% מהכסף מועברים לאיגודים, ולא תמיד הם מחלחלים למטה.

"היה לי מזל גדול - למדתי פסיכולוגיית ספורט באוניברסיטת מוסקבה, שם היה גם מכון המחקרים לספורט וחינוך גופני של ברית המועצות. היו מגיעים אלינו לבדיקות, מדי שנה, כ־400 מהספורטאים הכי טובים בברית המועצות - הכי טובים בעולם. חבר'ה צעירים, מנוסים, אלופים בהווה, אלופים בעבר, אלופי העתיד. אפילו אידיוט היה יכול ללמוד שם. "