הרכז כבר הספיק לעקוף את דייוויד רובינסון כרוקי עם הכי הרבה נקודות בפלייאוף עבור המועדון הטקסני, והפך לאחד הצעירים בהיסטוריה שקולעים בספרות כפולות במשחק גמר. בנוסף, הוא שחקן השנה הראשונה הראשון במערב מאז מג'יק ב-1980 שרושם למעלה מ-250 נקודות ו-100 ריבאונדים בקמפיין פלייאוף בודד.

כשטאונס פועל כ"פוינט-סנטר", הניקס רושמים רייטינג התקפי מתואם של 137.9 - לפחות 12 נקודות יותר מכל קבוצה אחרת בפלייאוף הנוכחי. זהו נתון מדהים בהתחשב בכך שבמשך שנים, הנרטיב סביבו גרס כי היעילות וקבלת ההחלטות שלו קורסות תחת הלחץ האינטנסיבי של הפלייאוף.

לשינוי התרבותי ולמהפך בהנהלה יש משמעות שחורגת מתחומי הספורט. הבלאגן המקצועי חגג כשהבוסים בחרו להתבסס על כוכבים שהם, איך נאמר, קצת אגו-מניאקים. לעומת זאת, הסגל שהעפיל לגמר הראשון של המועדון מאז 1999 בנוי על שחקנים לא אנוכיים, שיודעים לעבוד יחד

בארצות הברית מתייחסים לדו-קרב הזה כמפגש בין "יוניקורנים", אבל בכלי התקשורת בצרפת לא מבינים את פשר ההשוואה. הרי ברור להם שהתקרה של וומבי גבוהה משמעותית מזו של הולמגרן. ועדיין, מבחינת אחוזי הצלחה בקריירה - לאמריקאי יש הרבה יותר ניצחונות בכיס. בכל המסגרות - NBA, קולג'ים, תיכונים ונבחרות - להולמגרן יש כ-76% הצלחה, לעומת הצרפתי שמגרד את ה-50% מלמטה.

כמו כן, בכדורסל אי אפשר "לרדת לבונקר" או "לגנוב ניצחון". כדי להפתיע, צריך לתפוס את הפייבוריטית ביום קליעה רע ולהיות ביום קליעה טוב; ובדרך כלל, כאמור, זה לא קורה. ההסבר העיקרי לכך שסן אנטוניו ניצחה את פורטלנד טרייל בלייזרס בשלושה מארבעה המשחקים ביניהן בפלייאוף הוא פשוט: לסן אנטוניו יש שחקנים טובים יותר מאשר לפורטלנד.

מאיירס הוסיף ששחקנים גדולים באמת יודעים איך לשחק בפלייאוף יותר טוב מאחרים. "בפלייאוף - התנועה הראשונה של שחקן גדול... אין אותה. הוא כמו שחקן בייסבול שהיריבה יודעת שהוא לא יכול לחבוט כדור מסובב והוא צריך להתמודד עם כדור מסובב אחרי כדור מסובב. כל התקפה. כל מה שהוא יודע לעשות הכי טוב? אין את זה יותר... חצי המטר הזה שהיה לך להתמקם בו בעונה הרגילה, הוא חצי ס"מ בפלייאוף. ויש הרבה שחקנים שקולעים מהשלוש ב-42% בעונה הרגילה אבל בפלייאוף לא יכולים לקלוע זריקה אחת.