מאיך שהוא נראה על המגרש, מגיב לדברים ומדבר, נראה שיש לו חוסן נפשי יוצא דופן שנובע מילדותו המאוד קשה - חוסן שאין להרבה שחקנים שגדלו באקדמיות המפונפנות של אירופה. זה עשוי להיות היתרון הגדול שלו, והסיבה האמיתית ששווה יהיה להוציא עליו 100 מיליון יורו או יותר.

"אנחנו רוצים שחקנים בריאים מנטלית ופיזית. אנחנו רוצים שחקנים שיודעים לתקשר אחד עם השני, אנחנו רוצים מקום בטוח שבו מאמנים, שחקנים מודעים אחד לשני, אמפתיים אחד לשני, יכולים לתקשר אחד עם השני. יש לנו כאן באקדמיה ילדים מגיל 9 עד גברים צעירים בגיל 23. איך הם יכולים ללמוד אחד מהשני? אז אנחנו משקיעים בכל הדברים הללו כדי שיגדלו כאן אנשים שיכולים לחיות חיים מאושרים ומלאים יותר".

במקביל לידע הנרחב במדעי הספורט, יש יותר ויותר ידע בטיפוח המוח ובשמירה על הנפש של הילדים האלה - במיוחד במועדונים ששמים דגש על טיפוח צעירים. "אנחנו עובדים על חוסן נפשי כל יום במועדון" סיפר פר מרטסאקר, מנהל האקדמיה של ארסנל ל"ניו קמדן ג'ורנל". "זה משהו שנותן לגאנרים באקדמיה את הכלים ואת הביטחון שהם צריכים ללמוד ולצמוח". לפי מרטסאקר, בעבר שמו פחות דגש על המנטליות והנפש של הספורטאי באקדמיות. אלו היו דברים ששחקנים "מביאים מהבית" והתפיסה היתה שאי אפשר ממש לפתח אותם.

פליק, ששקל הצעה לעבוד בבנק לפני שקיבל הצעה לשחק בבאיירן מינכן, פרש בגיל 28 והיה נחוש להצליח בעולם הכדורגל. הוא מגיע מהיידלברג - עיר אוניברסיטאית עם האוניברסיטה העתיקה בגרמניה ומכוני מחקר חשובים - והתייחס לקריירת האימון שלו כקריירה של אקדמאי. הוא לא התחיל את הקריירה כמאמן בבאיירן מינכן (שם שיחק) או בבונדסליגה אלא התחיל לאמן באחת מ-14 הליגות המחוזיות בפירמידת הכדורגל בגרמניה.

כאמור, האנזי פליק, כעוזרו של יואכים לב, קיבל תפקיד משמעותי בכל מה שקשור לתקשורת בין השחקנים לצוות המקצועי ובין השחקנים אחד עם השני. פליק גם קיבל את האחריות להעביר מסרים פחות נעימים לשחקנים — שהם מודחים מההרכב, למשל. או שצריך לקבל מהם יותר ממה שהם נתנו. הוא עשה זאת בצורה ש"הדביקה" את השחקנים האחרים בהבנה ואמפתיה.

פר מרטסאקר, ראש האקדמיה של ארסנל, יכול ללמד את משרד החינוך הישראלי כמה דברים על חינוך בימים של קורונה - איך להפוך את התלמידים לבני אדם טובים יותר ולהשקיע בנפש שלהם, ולא לשים דגש רק על ציונים

מבין כל המאמנים שחופשיים להצטרף לארסנל כמאמן ראשי, ארטטה הכי מותאם למועדון מבחינה תרבותית ומקצועית. הוא יודע איך המועדון רוצה לשחק, הוא יודע מה האוהדים רוצים, הוא מכיר חלק גדול מהאנשים בצוותים המקצועיים של הקבוצה הבוגרת ושל האקדמיה. והפילוסופיה שלו ברורה ביותר מגיל צעיר.

לאורה אי ברק, פסיכולוגית התפתחותית, טוענת בספרה Child Development שמשחקים משותפים לבנים ובנות בין הגילאים 9 עד 11 עשויים לסייע בפיתוח קוגניטיבי של שני המינים וגם למנוע מדימוי עצמי שנשען ותלוי בסטריאוטיפים גבריים או נשיים. כמו כן, בגילאי 12 חלק מהבנות מתפתחות לגיל התבגרות מוקדם מהר יותר מבנים וכך "סוחבות" את הבנים למעלה בכל מה שקשור למאמצים פיזים שלהם, מה שמשפר אותם גופנית אבל גם דורש מהם לגלות יותר יצירתיות מול שחקניות גדולות יותר וחזקות יותר מהם

מדברים על הכסף, הפרסום, הדוגמניות והאליפויות. אבל הנה משהו שכמעט ולא מדברים עליו כשזה מגיע לכדורגלנים: שליש מהם סובלים מדיכאון ומחרדה, מהתמוטטויות ומחלות על בסיס נפשי, מאובדן יכולת לנוכח שריקות בוז וחרדות ביצוע. הסיפורים שנחשפים רק עכשיו מדגימים איך הכדורגל מחסל את כוכביו נפשית. המצב בישראל? לא מדברים על זה // אוריאל דסקל // איור: רות גוילי