גרסיה, שחונך על ברכי המנהיגות של קרלס פויול, היה הקפטן של כל קבוצה ששיחק בה באקדמיה של ברצלונה. היה קונצנזוס ברור שהוא הכישרון ההגנתי הכי טוב של המועדון מאז פויול - ועזיבתו לידיים של גווארדיולה היתה דרמה גדולה. בזמנו גרסיה הרגיש שהוא צריך לעזוב כי אין לו דרך ברורה להרכב הראשון, ואפילו לברצלונה ב' הובאו שחקני הגנה מנוסים ממנו.

לפי כמה מחקרים שונים, כל קבוצה זקוקה ללפחות ארבעה "אדריכלי תרבות" - דמויות חזקות, לוחמים, מנהיגים, שיהיו חלק מהדנ"א של המועדון ויחדירו את ערכי הקבוצה לשאר השחקנים ולמשחקים, כשעיקר העבודה המשמעותית שלהם מתרחשת בכלל מחוץ למגרש

גם בחיי היומיום אנשים צריכים "פויול" שיעיר אותם ברגעים קריטיים. בדרך כלל, אנחנו צריכים להיות פויול בעצמנו.

לפי ווקר זה עניין שעשוי להבדיל בין מנהיגים אמיתיים לסתם מתחזים. "הרבה פעמיים, מנהלים של חברות או בעלים של חברות בוחרים במישהו לתפקיד מנהיג בגלל שהוא היה זה שעשה לוביינג לעצמו. זאת בעוד שהמנהיגים האמיתיים לא מתעניינים בטייטל או ביוקרה של התפקיד, הם שם כדי לעזור ולתמוך בחבריהם ונותנים מעצמם הכי הרבה. הם לא יבזבזו זמן בלעבוד כדי לקבל את התפקיד. בגלל זה אנשים בוחרים באנשים הלא נכונים לתפקידים הלא נכונים. אנחנו מגיעים מתוך נקודת הנחה שמנהיגות זה עניין של אגו ולהיראות האלפא בלהקה,

"בוב קרסי, מאמן האצנים האגדי, ביקר במעבדת החברה עם אליסון פליקס, האלופה האולימפית האמריקאית. אחת המטרות שלו היתה לשפר את הזינוק של אליסון עם הטכנולוגיה שלנו. בוב השתתף במחקר, מדד על הס"מ כל פרט ופרט בעמדת הזינוק, אך בסופו של דבר היא לקחה את ה־200 מטר בגלל הגמישות האדירה שלה ולא בגלל שהזינוק השתפר. זה מראה שאתה יכול לקבל יתרון תחרותי ממקומות שונים שלא התכוננת אליהם. לפעמים זה הצעד הראשון ולפעמים זה הצעד האחרון".