ברזיל המשיכה להאמין בשיטת הניצחון מעל הכל שלה ועל הדרך הפכה לנבחרת משעממת, שזנחה את שורשי המשחק והסגנון שלה שהפכו אותה לאומת כדורגל גדולה. בלמים גדולים, מגנים טובים וקשרים דפנסיביים אנרגטיים יש לכל נבחרת - אבל פנטזיונרים כמו ריבאלדו, זיקו, סוקראטס, גארינצ'ה, רונלדו, רונלדיניו, רומריו, בבטו וניימאר - אלו נוצרים רק בברזיל. בלעדיהם ברזיל היא סתם עוד אומת כדורגל. בלעדיהם ברזיל לא מיוחדת.

אף שברזיל זכתה בחמש אליפויות עולם מאז, קללת המרקנה, שהארגנטינאים מכנים באושר רב Maracanazo, עדיין רודפת את הברזילאים מאז 1950. העיסוק בה אובססיבי וניתן למצוא רפרנסים להפסד הנורא בעשרות כתבות, סרטים וספרים מ־1950 ועד 2014. הטראומה הלאומית נידונה גם בכמה ספרים שהוקדשו לה (כולל אחד שכולו מוקדש לסיקור המשחק ברדיו). ב"חגיגות היובל" של האסון פורסמו שני ספרים על ההפסד, וספר אחד מ־1986 חודש. גם ב־1994 וב־1998 פורסמו ספרים על המשחק ההוא. "אולי זו הטרגדיה הגדולה בהיסטוריה של ברזיל", כת

מאז ברזיל הפכה ליצרנית קשרים הגנתיים ושחקני הגנה ברמה הגבוהה ביותר וכיום אין זה פלא שהבלמים הכי יקרים בעולם הם ברזילאים - תיאגו סילבה ודויד לואיז. לפי גוף חקר הכדורגל CIES, השחקנים הברזילאים המצטיינים באירופה הם תיאגו סילבה, דאנטה, דני אלבס, מקסוול, מרסלו ומייקון - כולם שחקני הגנה. מבין שחקני ההתקפה המובילים באירופה אין ולו ברזילאי אחד.