במהלך המהפכה התעשייתית, לונדון תוארה לעיתים קרובות כ"מפעל של דה-הומניזציה". היא נתפסה על ידי תושבי הפרובינציות כמקום מזוהם ודוחה, שבו ערכי קהילה אנגליים מסורתיים נשחקו על ידי הגודל של העיר, הפשע שמשתולל בה והמסחר הבלתי פוסק. ועוד יותר חמור: בזמן שבצפון בריטניה גברים ממעמד הפועלים עבדו שעות על גבי שעות עם הידיים שלהם על מזון, מתכות ובדים וסחורה אמיתית, דברים שחייבים לצרוך כדי לחיות, בלונדון אנשים עם ידיים נקיות ישבו במשרדים ויצרו כסף מניירות ורעיונות. ובערב חזרו לווילות ולאחוז

זה הסיפור של הכדורגל הספרדי. לא רק שריאל מדריד וברצלונה שולטות מקצועית בלה ליגה כבר עשרות שנים, הן מייצרות הכי הרבה שחקנים מקצוענים לחמש הליגות הגדולות ולפי הדו"חות האחרונים, שתיהן מייצרות כמעט חצי (48%) מהכנסות הליגה הספרדית (3.76 מיליארד דולר). והמגמה הזו הולכת רק להחריף.

בכדורגל היה תמיד מגוון של קבוצות גדולות, קבוצות בינוניות שנותנות פייט וקבוצות קטנות, שמגדלות את רוב השחקנים. עכשיו כל הכישרונות זורמים לפרמיירליג הבריטי ולכמה קבוצות־על שבבעלות מדינות

האי־שוויון שפירק את שלישיית הכוכבים של ברוקלין שוחק כעת גם את השלישייה של הלייקרס, שם ראסל ווסטברוק מקבל שכר גבוה מזה של לברון ג'יימס או אנתוני דיוויס, אף שמבחינת הסגל, הקהל והתקשורת הוא אינו משמעותי כמותם