נכון לסוף 2018, בישראל יש כמעט 8.8 מיליון תושבים. מספר העוסקים בספורט הישגי ייצוגי נע בין 1,000 ל־2,000 איש בשנה. מספר העוסקים בספורט הישגי הוא 10,000. מספר העוסקים בספורט תחרותי הוא 100 אלף (כ־1.1% מהאוכלוסייה) ומספר האנשים שעוסקים בספורט עממי ופעילות גופנית הוא 600 אלף איש. מדובר ב־6.8% מהאוכלוסייה. מספר מועדוני הספורט בישראל הוא 2,500. התשלום הממוצע לפעילות ספורטיבית נע בין 180 שקל בחודש ל־600 שקל בחודש. כשני שלישים מהספורטאים הם מענפי הכדורסל והכדורגל.

הגישות השונות משתקפות בתקציבים. במדינות אירופה רוב התקצוב הציבורי מופנה לאגודות ולמועדונים המקומיים, ולא לאיגודים הארציים. באוסטריה 90% מתקציבי הספורט מגיעים למועדונים ורק 10% לאיגודי הספורט. בגרמניה היחס הוא 65%‑35% לטובת האיגודים. ובישראל? 70%–75% מהכסף מועברים לאיגודים, ולא תמיד הם מחלחלים למטה.

פרופ' ניקוס קרטקוליס, שייעץ להתאחדות הכדורגל של איסלנד, אומר שלעסקנים יש בעיה לאמץ אסטרטגיה משום שאז הם מתחייבים לשינוי, לשקיפות ולמתן דין וחשבון ציבורי. "זו בעיה בכל ענפי הספורט בעולם, גם בישראל", הוא אומר וממליץ לכולם ללמוד מאיסלנד

"בעיקרון, אנחנו בודקים רק שחקנים עם פוטנציאל צמיחה. זה הדגש. אנחנו לא מחפשים את השחקנים שכבר מוכרים. הם פחות מעניינים אותנו. אנחנו מחפשים את אלו שיכולים להתפתח. אנחנו בודקים כל שחקן שנה וחצי לפני שרוכשים אותו. בוחנים את האספקטיים הנפשיים וההתנהגותיים אצלו ואיך הוא מתנהג מחוץ למגרש ועל המגרש. הסקאוטים צריכים להביא לנו מידע חדש על כל שחקן. זו עבודתם".