סטטיסטית, הלחץ של באיירן תחת קומפני הוא מהאגרסיביים באירופה, אך יש להבין אותו כלחץ גבוה מובנה ומודרני, ולא ככאוס מוחלט שאפיין את קבוצות הגגנפרסינג של אמצע העשור הקודם. ההבדל הברור הוא שבאיירן לוחצת גבוה מאוד ובאופן קולקטיבי, אך היא עושה זאת עם יותר שליטה מאשר היה לדורטמונד וליברפול של יורגן קלופ.

בעידן בו מאמנים מבקשים מהכוכבים שלהם להקריב מהיצירתיות שלהם לטובת עבודת צוות מפרכת שבסופה סגירה אלכסונית מעולה, פליק שם את שחקניו במצב בהם הם חייבים לעבוד בתהליך קשה שבסופו יש הרבה הזדמנויות הבקעה. וצריך לומר: הרציונל של פליק מנפץ הטיה קוגניטיבית מוכרת.

דיכוטומיה מזויפת קיימת גם בשיח הפוליטי־כלכלי העולמי. סטיב מנוצ'ין, שר האוצר בממשל טראמפ, הסביר לאחרונה ש"למדנו שאם נסגור את הכלכלה, נייצר יותר נזק מהקורונה". מנוצ'ין וטראמפ חגגו שיאים בבורסה, בזמן שמאות אלפי אמריקאים מתו מקורונה ומיליונים עמדו בתורים לאוכל. בדיוק כמו ההפרדה בכדורגל בין "התקפי" ל"הגנתי", הם קשרו בין "שמירה על הכלכלה" לבין "מאבק בקורונה".