לפי כמה מחקרים שונים, כל קבוצה זקוקה ללפחות ארבעה "אדריכלי תרבות" - דמויות חזקות, לוחמים, מנהיגים, שיהיו חלק מהדנ"א של המועדון ויחדירו את ערכי הקבוצה לשאר השחקנים ולמשחקים, כשעיקר העבודה המשמעותית שלהם מתרחשת בכלל מחוץ למגרש

"כדורסל הוא החיים שלי. אני משחק מגיל 4. חי ונושם את זה. על המגרש אתה ממוקד ומרוכז ומאוהב במשחק. זה סוג של התמכרות שמשכיחה ממך את כל הבעיות."

"כשחזרתי מפציעה בברך היה משחק מול מכבי ת"א והייתי על קביים. הסתכלתי על נדב הנפלד שהיה חבר שלי וקינאתי. לא הרבה יודעים את זה, ואמרתי לו את זה, כשעוד הייתי בחיפה, שמעון מזרחי ושמואל מחרובסקי אמרו לי שהם רוצים ישראלי חכם אבל ובסוף הם הלכו עם נדב. ותמיד היתה סוג של קנאה כזו שנדב הגיע למכבי ואני לא. היום אני מנותק מהמשחק. זה קצת כואב לי להסתכל. גם בזה יש מין הקנאה. אני מקנא בשחקנים על המגרש. דבר שני, לראות כדורסל מרגיש לי כמו אוברדוז. שיחקתי מגיל 8, הייתי בתקשורת, קשה לי להתלהב מה

ראיון שעשיתי עם אורי קוקיה עבור בלייזר

"בהפועל תל אביב הגדולה חדר הלבשה היה הסוד. היינו חברים. היינו משפחה. מסיימים אימון, הולכים לאכול ביחד. מי שלא הגיע לאימון, היינו לוקחים פיצה אליו הביתה. זה הסוד. הבאנו את זה מחדר הלבשה למגרש. בכלל, בכל דבר, בעסקים, בספורט, בכדורסל — מנצחים בזכות החיבור, החברות. אם זה לא שם — זה לא יקרה, אתה לא תצליח. אלו שמצליחים, גם היום, זה בגלל חדר הלבשה חזק. והבעיה במכבי כדורסל זה שאתה יודע שהשחקנים שם לא סופרים זה את זה או את המאמן.