אבירי השוק החופשי טענו שחיסול הסופר־ליג הוא צעד רגולטורי קשוח אופייני לאירופה, אבל הרגולציה הזו הובילה את היבשת לשגשוג. ממשלת ישראל, לעומת זאת, לא אוהבת רגולציה, או גבולות בכלל

בכדורגל היה תמיד מגוון של קבוצות גדולות, קבוצות בינוניות שנותנות פייט וקבוצות קטנות, שמגדלות את רוב השחקנים. עכשיו כל הכישרונות זורמים לפרמיירליג הבריטי ולכמה קבוצות־על שבבעלות מדינות

הצעירים שעבורם נועדה הסופרליג רואים פחות כדורגל בטלוויזיה, וכבר לא כל כך הולכים למגרשים. בשני המקרים זה בגלל המחיר. הם ממשיכים להגיע רק למשחקי הבונדסליגה, שבה הותירו יציעי עמידה זולים

תארו לעצמכם חוק שלפיו שכר המינימום שמקבלים החלשים מוצמד לבונוסים שמעניקים לעצמם ראשי השוק החזקים. טום דינאפולי, ראש המשרד לבקרה תקציבית במדינת ניו יורק, הראה שאם שכר המינימום היה צומח מ־1985 באותו קצב שבו צמחו הבונוסים בוול סטריט, הוא היה עומד היום על 44 דולר (עלייה של 1,271%). אפשר רק לפנטז איך מציאות כזו היתה משפיעה על החברה, הכלכלה והמגפה.

אלא שבסוף העשור הקודם גם אופ"א התחילה להטיל רגולציה על כלכלת הכדורגל האירופי. טייקונים מכל העולם – מרוסיה, ארצות הברית, נסיכויות המפרץ והמזרח הרחוק – החלו לרכוש מועדוני פאר ולהשקיע בהם סכומי עתק שהפכו אותם למפלצות שקשה מאוד להתחרות בהן. אופ"א הגיבה ב־2009 עם גישה של "משחק הוגן כלכלי" (fair play), שלפיה קבוצה לא יכולה להוציא על רכש יותר ממה שהיא מכניסה.