אני אוהב כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי. לא היה שבוע בחיי שבו לא שיחקתי או צפיתי בכדורגל. מגיל 16 אני מסקר את המשחק, חושב על המשחק וחוקר את המשחק. האהבה למשחק עצמו לא דעכה במהלך השנים, אפילו כשקבוצתי חוטפת בראש וההשפלה מורגשת היטב בכל נים בגופי, אני לא שוקל, אפילו למאית שנייה, להפסיק לצרוך את הענף הזה. התעשייה מסביב, שאותה אני מסקר כבר קרוב ל־20 שנה, הפכה ליותר ויותר צינית ואפלה, מלאה בשחיתות, גזענות, שוביניזם, הטיות משחקים, הלבנות הון, ואלימות פיזית ומילולית.

היום הכדורגל האיטלקי נמצא בצומת דרכים משונה. יובנטוס, הקבוצה האיטלקית העשירה ביותר ובעלת המודל הכלכלי החזק ביותר (היחידה משבע האחיות עם אצטדיון בבעלותה, היחידה בטופ 10 של ליגת הכסף של דלויט), זכתה בשמונה אליפויות רצופות. קבוצה כגון נאפולי, שהצליחה בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים לפני שקרסה כלכלית ומקצועית, מצליחה על המגרש ואף רושמת רווחים גדולים בשוק העברות, אך אינה בעלת תשתית מספקת כדי להתחרות על הבכורה באופן רציני לאורך שנים עם יובה.