בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת יותר ויותר מאמנים שלא היו שחקנים בולטים במיוחד או לא היו שחקנים בכלל נכנסו למשחק והצליחו בו ברמה מעוררת קנאה: ארסן ונגר, רפא בניטס, מרסלו ביאלסה, ז'וזה מוריניו, ז'רארד הוייה, קרלוס אלברטו פריירה ורבים אחרים הצליחו כמאמנים בחדרי הלבשה עם כוכבים גדולים - בזכות העובדה שהגיעו אליו עם הרבה מאוד ידע, יכולות תקשורת גבוהות ואומץ להטמיע טקטיקות ואסטרטגיות מהפכניות. כשז'וזה מוריניו נשאל למה שחקנים כושלים הופכים למאמנים טובים יותר, ענה "כי יש להם יות

לפי המחקר הזה ומחקרים אחרים שנוגעים יותר לכדורגל, האשמה תכופה מדי של השופטים או התעסקות ארוכה יותר מדי ביריבים, תוביל לדעיכת הגיבוש הקבוצתי ולאובדן האמון במאמן. אולי המודוס אופרנדי הזה של מוריניו (תקיפת גורמים חיצוניים) הוא זה שמנע ממנו להישאר יותר משלוש שנים בקבוצות שאימן?