חוויית מונדיאל 1994 של דייגו מראדונה בארצות הברית הייתה רכבת הרים קצרה ודרמטית, שבסופו של דבר סיימה את הקריירה הבינלאומית שלו בבושת פנים. מראדונה הגיע לטורניר בגיל 33 לאחר מאמץ אדיר לחזור לכושר. בשנים שלפני כן הוא כבר התחיל להשמין וסבל מפציעות כרוניות, אבל במונדיאל הראשון בארצות הברית הוא נראה תחילה כמו הגרסה האגדית של עצמו. הוא הוביל כקפטן את ארגנטינה לניצחון מוחץ על יוון, כבש שער מרהיב וחגג בצרחה אייקונית ישירות לתוך מצלמת הטלוויזיה בשולי המגרש. הוא גם היה השחקן הכי חשוב בנ

בברצלונה, לעומת זאת, המהירות, החדות והדינמיות של אלבה היו כמו מגנט לקשרים, מגנים ובלמים של היריבה שרצו אליו, וכך היה למסי את העוד חצי-שנייה על הכדור כדי לעשות בה את הקסמים שעשה כל כך הרבה פעמים. לא סתם למסי היו 23 בישולים לאלבה (כמו שיש לו לניימאר), הוא (ודני אלבס הברזילאי) היה המגן האידיאלי לשחק לצד מסי.

הבלוגר שמתמחה בניתוח כלכלי, Swissramble, השווה את ההכנסות מכספיי זכייה בגביע העולם למועדונים לצ'מפיונס ליג והראה שבטורניר של אופ"א אפשר להרוויח כ-45 מיליון דולר יותר אבל במונדיאל קבוצות יכולות להרוויח כ-14 מיליון דולר למשחק ובצ'מפיונס ליג 9 מיליון דולר למשחק.