ארסנל כבשה 21 מ-22 השערים שלה בכל המסגרות העונה ממשחק פתוח/זורם/שוטף (תחליטו אתם איך צריך לקרוא לזה בעברית). זה היחס הגבוה ביותר מבין כל קבוצות הפרמיירליג (95%+). הנתון הזה מפתיע במיוחד לאור שתי העונות האחרונות בהן ארסנל היתה מכונת כיבושים ממצבים נייחים. זה הגיע לרמה כל כך "בלתי נסבלת" עבור היריבות (והתקשורת) שאשכרה יצרו דגשים חדשים בחוקה של הפרמיירליג כדי למנוע חלק מהתרגילים של ארסנל במצבים נייחים.

בכדורגל הבינלאומי ברמות הכי גבוהות יש גם עניין של חיבור חדר הלבשה שמורכב מ-20-25 שחקנים שכל אחד מגיע מתרבות שונה ולכן גם הפסיכולוגיה שלו שונה. והחיבור האנושי הזה הוא לא קל - בטח לא באווירה שדורשת ביצועים ברמה הגבוהה ביותר. ולכן היתרון היחסי לא יהיה ב-AI (שכולם בסופו של דבר יעשו) אלא במציאת האדם או איש המקצוע שמייצר חיבור אנושי חזק יותר. בין עם זה פסיכולוג, פסיכותרפיסט או "מאמן אמפתיה".

הקיץ, הפרמיירליג אימצה כמה שינויי חוקים מהמונדיאל במטרה להתמודד עם תופעות שהפכו את סגנון המשחק בליגה העשירה בעולם לפחות נעים לעין - בייחוד, נאמר זאת כך, אצל קבוצות כמו ארסנל.

ארסנל של ארטטה הפכה את הכוח והעוצמות שלה לנשק מרכזי שלה בסיוע ניתוח וסקאוטינג ברמה אחרת עם יכולת לדייק את החולשות של היריבה ואיך לנצל אותם. הנוכחות האווירית של ארסנל לצד התנועה שלהם ברחבה - אלו אלמנטים שגורמים לפאניקה בקרב היריבות בכל מצב נייח.

ויותר מזה, מדובר גם בבעיה בריאותית משמעותית. אחרי פרסום מחקרים שהראו קשר ישיר בין מחלות ניווניות של המוח לנגיחות, בהתאחדות לכדורגל הוציאו הנחיה רפואית לצמצם באימונים את מספר "הנגיחות במהירות גבוהה" ל 10 בלבד בשבוע. ואולם, בגלל השינוי הסגנוני, שחקנים נדרשים לנגוח יותר במהלך המשחק.

המצב הנייח וההתמקצעות בו הוא יתרון יחסי משמעותי עבור מי שאימץ והטמיע את האסטרטגיה הזו. כבר יש דיווחים על כך ששותפות השידור של הפרמיירליג מתלוננות שקבוצות הפרמיירליג "מסתמכות יותר מדי על מצבים נייחים וזריקות חוץ כדי לנצח משחקים" ושה"ריגוש מהכדורגל יורד". ובכן, סביר מאוד להניח שזה בולשיט.

זריקות החוץ הארוכות - כאלו שנראות כמעט כמו בעיטה חופשית שמורמת במהירות לתוך הרחבה - הפכו לנפוצות בהרבה. זו כבר לא טקטיקה של קבוצות קטנות עם שחקנים גדולים פיזית - הרבה קבוצות, בעיקר החכמות - משגרות הוצאות חוץ לאזורים מסוכנים ברחבה, משתמשות בתרגילים בהוצאות חוץ ומנצלות את העובדה שאין נבדל בזריקת חוץ כדי לעשות מניפולציות על ההגנה.

באוניבסיטת וולברהמפטון, שם בדקו את הנתונים של גופי השחקנים במחלקה ביו-סטטיסטית, אמרו ש"כדורגלנים כיום הם בעלי גוף רזה ודק" בטח ובטח ביחס לשחקנים "היותר שרירים ועבדים בשנות השבעים, שמונים, תשעים ותחילת האלפיים". לפי פרופ' אלן נוויל מאוניברסיטת וולבהרמפטון: "השחקנים כיום הם הרבה יותר כמו ספורטאי סיבולת". כלומר כדורגלן ברמה הכי גבוהה כיום צריך להיות בעל גוף של רץ באולטרה-מרתונים או תריאטלוניסט. ועדיף שיהיה גבוה כי אז הוא מכונת לחץ טובה יותר והרבה יותר יעיל במצבים נייחים.

בארבעה מחקרים שונים - של האקדמיה הגבוהה לספורט בבולגריה, של אוניברסיטת סלוניקי, של אוניברסיטת ליאון בספרד ואוניברסיטת מולגה בטורקיה - הגיעו לכמה מסקנות מרחיקות לכת בקשר לחשיבותם של המצבים הנייחים בכדורגל המודרני. במחקרים בדקו את הדאטה מיורו 2020, מונדיאל 2018 והליגה הספרדית וגילו שעד 40% מהשערים נובעים ממצבים נייחים (במצבים שנוצרים במגרש בעקבות המצבים הנייחים)

ב-2002 בנהאם מצא נתונים שוברי שיוויון שהבוקיז לא זיהו כחשובים והתחיל להרוויח כסף טוב מהימורי כדורגל. אחרי שהביא לחברה שלו מומחי מתמטיקה אחרים - הרבה יותר חכמים מאשר סוכני ההימורים הממוצעים - הוא הפך למולטי מיליונר.

בין 40% ל־50% מהזדמנויות ההבקעה בכדורגל מגיעות ממצבים נייחים, שהם, בעצם, הזדמנות להתקפה קולקטיבית על רחבת היריבה. כך שלהיות בעל ארסנל גדול של תרגילים שאפשר לעשות במצב נייח, בעיטה חופשית, קרן או אפילו הוצאת חוץ, זה יתרון משמעותי על קבוצות שלא מתמקדות בנושא.